פרסומים
מן העיתונות
עיתון ״דבר״, 28.3.1966, מאת רחל שרון
״הקיבוץ מספק לעיר לא רק חקלאות, אלא גם אמנות״.
בדברים אלה פתח השר מרדכי בנטוב את התערוכה של ג׳ין מאיר, אמנית הקרמיקה מקיבוץ עין השופט, שנפתחה בחנות לחפצי אמנות ״בת־שבע״ בתל אביב. ג׳ין מאיר נולדה בלונדון ולמדה ציור וקרמיקה בבתי ספר לאמנות בצ׳לסי ובקמברייל.
בשנת 1951 עלתה עם בעלה לארץ והשניים השתקעו בקיבוץ עין השופט, שם הם יושבים עד היום ושם גם נולדו שלושת ילדיהם.
לאחר שנתקבלה כחברה, ניתנה לה להקים בית מלאכה לקרמיקה. כיום מהווה עבודתה ענף מכניס לקיבוץ, אולם בתחילה היה הדבר קשור במאמצים והוצאות רבות, והאמנית מעריכה את הסבלנות והעזרה שניתנו לה. מאז התיישבה בקיבוץ זנחה ג׳ין מאיר את הציור והיא עוסקת בקרמיקה. עבודתה מתחלקת בין הוראת אמנות במוסד החינוכי של הרי אפרים, ארגון חוגי חובבים, קורסים קצרים למורים לקרמיקה והשתלמויות קיץ למורים באורנים. בעבודת הוראה עושה היא שלושה ימים בשבוע. את שאר זמנה מקדישה היא ליצירה.
בעלה מתעניין בעבודתה, מייעץ ומבקר. שלושת ילדיה מגלים, כנראה, נטיות ללכת בדרך אמם. ראינו מחרוזת קרמיקה מעניינת שלבשה ג׳ין, שעשתה תמר, בתה בת השלוש־עשרה.
את ההשראה לעבודה שואבת האמנית מחיי הקיבוץ ומהטבע. חומרי הגלם שהיא משתמשת בהם מאפשרים לה לקבל צבעים וטקסטורות שהיא רואה בסביבה, על פני האדמה ובתוכה.
עבודותיה משווקות בארץ ובחו״ל, בעיקר בארצות הברית. במארס 1962 ערכה ג׳ין מאיר תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב.
היא גם השתתפה בתערוכות בין־לאומיות באיטליה, גרמניה, דרום אמריקה וארצות הברית ובתערוכות שונות ברחבי הארץ.
התערוכה תהיה פתוחה כחודש ימים. חובבי עבודת הקרמיקה ימצאו בה ודאי עניין רב.
ג׳ין מאיר, כתבה בעיתון ״הארץ״, 1972
ג׳ין מאיר, ילידת אנגליה, כיום חברה בקיבוץ עין השופט, באיגוד הבינלאומי לקרמיקה ומורה לעיצוב באוניברסיטה בחיפה, אינה ״אמן־מקדר״. היא ״מעצב־מקדר״ – והגדרה מדוייקת של המושג הזה – אם היא אפשרית בכלל – אולי תעזור לכל הנרתעים מן ההסבר החמור של עבודות הקדרות שלה.
הקדרית הנחשבת לאחת מן הקדריות המקצועיות ביותר בארץ, אינה ״מוציאה״ את מראה הספר, לשם משל, מן הזהות הספלית הקלאסית שלו. וזאת בניגוד לאמנים העוסקים בקרמיקה, המדמיינים את הכלי. עוד יותר מזה – ג׳ין מאיר מחפשת כאילו את ״שביל הזהב״ החמור ביותר המעניק לכליה, לספלים־לקנקנים־או־לצלחות, את ההמחשה הצורנית הכוללת ביותר – מן הפרימיטיבית ועד המודרנית – בקו חמור או בגווון חומרי אחד.
לכן היופי של כליה, השרופים בטמפראטורות גבוהות, עד למראה דמוי אבן או ברזל, בגוונים מקרם ועד האפור והחלודה, הוא יופי שאי אפשר לשיר עליו שירים. זהו מין עיצוב נזירי, סולידי עד קודר, בעל קווים עצורים ומסוכמים.
אי לזאת כליה רחוקים מלהיות כבולים לעיצובי הקדרות המוצרית המצויה. לא משום שמצאה את הנוסחה האישית בעיוות מסויים או במימצאי גוון – אלא ע״י השגת צורות אובייקטיביות חזקות ומבוקרות בכל כלי וכלי.
היובש ״השיפוטי״ של העיצובים, שהוא מעודן ואקסלוסיבי, בקריטריונים קלאסיים מודרניים, מפריע כשהקדרית עומדת לפני יצירה פיסולית יותר, שאינה במהותה שימושית, אלא אמורה להיות יצירה בעלת תיפקוד רפרזנטאטיבי. אז נוצרים דברים סוגרים ומוזרים.
שיעור לדוגמא בקרמיקה
מאת אלה אילברג, 1972
תערוכת עבודות הקרמיקה של ג׳ין מאיר, המשקפות את יצירתה בעשר השנים האחרונות, נפתחה בסוף השבוע שעבר במוזיאון הקרמיקה, ברמת אביב, ומוצגים בה פסלי גן בעלי צורות מופשטות, מאסיביות ומעוגלות, שכובדן ״נשבר״ על ידי חלל, פתח, נקב או קנוקנות מסולסלות.
הצגת יצירותיה של ג׳ין מאיר היא מעין שיעור לדוגמא בקרמיקה. העיצוב שלה קלאסי מדוקדק, רציני, ונראה שהאמנית מחפשת את הביצוע המושלם והמרשים ולא נתפסת לצורות חדשניות ראוותניות או ציעצוע שייחד אותה מאחרים.
האלמנטים הפיסוליים והכלים השימושיים שלה מעוצבים בסגנון קריר ומאופק. חינם הוא בבוהק העמום ובגוונים: לבן־אפור, כחול־ברונזה, צהוב־ירקרק, אדום־סלק – כצבעי האבנים וההרים בארץ בזריחה, שקיעה ודמדומים.
״המראה הסופי של האלמנט הקישוטי אינו מתוכנן מלכתחילה, אלא הוא תוצאה של המחשת רעיונות חופשיים המתפתחים תוך תהליך הכיור והצביעה ומתגבשים לביטוי אחיד״ – מסבירה האמנית.
ג׳ין מאיר – גבוהה מאד, שברירית, בלונדינית – היא ילידת לונדון, שעלתה ארצה לפני 21 שנה ומאז היא חברת קיבוץ עין השופט. היו לה כבר שתי תערוכות יחיד בת״א וכן השתתפה בתערוכות כלליות ובינלאומיות. היא חברה באקדמיה הבינלאומית לקרמיקה ומלמדת מקצוע זה בחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה.
״אנחנו אוכלים כל יום ממך״ – אמרה בערב הפתיחה השחקנית אורנה פורת לג׳ין מאיר והזמינה אותה לביתה לסעוד במערכת כלי אוכל מקרמיקה פרי יצירתה. בפתיחת התערוכה נכחו קרמיקאים, חברי קיבוץ וידידים.
קדרית מעין השופט
עיתון ״את״, שנות ה־60
ג׳ין מאיר חושבת וחיה את האובניים שעה שהיא מספרת על עבודתה בקדרות. נינוחה בכורסה, נראה שגופה, ובעיקר אצבעותיה, צומחים עם המילים. האובניים והקדרות נהיים מוחשיים, צבעי האדמה שלהם וצורתם העגולה, הראשונית,
אומרת חיים. מדבריה צומחת שלמות האדם, גופו ויצירתו. מין קדרה קלאסי שקוויה, גווניה ושימושה, חד הם. ״יש בקדרות קשר לאדמה, היא כמו צומחת ממנה. רציתי להישאר בקיבוץ, כי רק שם נצר קשר תת־הכרתי עם האדמה״.
הקשר השורשי עם האדמה הוא שעודד את ג׳ין ובעלה, שעלו לפני 20 שנה במסגרת גרעין מאנגליה, להישאר בעין השופט. דומני שיש משהו בגבעות עין השופט, הנמצא בשלוחת הכרמל, המזכיר את העיגוליות וההרמוניה של קדרותיה. ג׳ין הגבוהה היא אם לשני בנים ובת המשרתת בצה״ל.
כיום עובדת ג׳ין בבית למלאכה שנמצא בבנין מדגרה ישן. אחרי מספר תערוכות ב״בת שבע״ וגלריות אחרות, היא נחשבת לענף עצמאי במשק. הכנסותיה מן המכירות בארץ ובחו״ל נמסרות לקיבוץ, שהוא מצידו מספק לה את כל החומרים. הדרך אל בית המדגרה ואל החוזים עם קניינים מחו״ל היתה ארוכה מאד. ג׳ין הביאה איתה את הכלים הדרושים לעבודתה מאנגליה, בה למדה אמנות. בשנתיים הראשונות עבדה בכל ענף שהמשק דרש ועסקה בקרמיקה בשעות הפנאי. יותר מאוחר קיבלה יומיים בשבוע לעבודה בקרמיקה ובמשך 15 שנה לימדה אמנות במוסד של הקיבוץ. ״בתחילה״, היא מספרת, ״הייתי צריכה להוכיח את עצמי על ידי עבודות שנמכרו בשוק. תוך כדי עבודה הקדשתי זמן רב לנסיונות עם חומרים וצורות ופיתחתי סגנון מיוחד. זהו סגנון המושפע מקדרות יפנית, מן הצורה של האובניים והצבעים השקטים, הלא מבריקים, הנוצרים בחום גבוה של 1230 מעלות״.ג׳ין מרבה לעסוק בקרמיקה פיסולית ושימושית. לדעתה, ״קרמיקה שימושית מוכרחה להיות פונקציונלית. מוכרחה לשמש מטרה ריאלית״.
ג׳ין מאמינה שהאמן בקיבוץ יכול לפתח אמנות לשמה ולהתעלם מהכנסות ובעיות פרנסה מידיות. לרגע נדמה שלאמן בקיבוץ אין כל צורך לחשוב על מכירות ומסחר. אולי הוא באמת יושב לו בפעמון זכוכית ענק, ומשקיף מלמעלה על העולם החיצוני, השטוף במיקח וממכר. אך ״גם בקיבוץ״, מסתבר, ״קיימות בעיות פרוזאיות של פרנסה. הקיבוץ היה מעדיף להפוך את ענף הקרמיקה שלנו לבית חרושת ריווחי ולהוסיף עובדים. כיום אני עובדת כאן עם קרמיקאי נוסף, ולפעמים נכנסים לכאן חברים חובבי אמנות. אני מסרבת להיות מנהלת עבודה, ולכן איננו מרחיבים את המפעל. הקרמיקה היא ביטוי בשבילי. אינני יכולה לראות שום דבר בלי לחשוב על החומר ממנו הוא עשוי. הקרמיקה נותנת לי בטחון. בעצם, היא עמוד השדרה שלי בעולם. היא שומרת על האינטגרציה הפנימית שלי לטווח ארוך.
״משום שאין בעיות יומיומיות של פרנסה בקיבוץ״, אומרת ג׳ין, ״מוטלת על האמן אחריות מוסרית כבדה והוא חייב להגיע להישגים אמנותיים גבוהים. רק אמן טוב ומסור יכול להצליח בקיבוץ ולדרוש זכויות. כל קיבוצניק יכול להיות אמן חובב, אך כדי לזכות בהכרה, עליו להיות רציני בגישתו לאמנות״. איך נמדדת רמתו האמנותית של האמן בקיבוץ? ג׳ין סבורה שהחברה בקיבוץ היא תרבותית מאוד. ״מצד אחד, דורש האמן רמה אסתטית גבוהה מן הקיבוץ, ומצד שני – נדרש ממנו לשמור על ביצוע מעולה״. כמעט בכל חדר ישנן יצירות של ג׳ין. החברים קונים את הקדרות ופסלי החיות כמתנות. ״למזלי, יש לי מגע ישיר עם הקהל שלי. החברים מרגישים בשותפות מסוימת אתי״. חדר האוכל, למשל, מהווה רקע ליצירות פיסוליות שונות של ג׳ין. יש שם, בין השאר, קיר קרמיקה ופסל המורכב מאבנים ירקרקות המשמש כבסיס לקקטוס דוקרני. גם בית הקיבוץ הארצי הוא תפאורה ליצירותיה הפיסוליות.
מה עם הדור הצעיר בקיבוץ, זה שהתחנך בסביבה מוגנת וחמימה כל כך, האם הוא מגלה התעניינות באמנות, האם הוא מוכן להיאבק כדי להתפתח? ״החינוך בקיבוץ דומה לחינוך בעיר. יש בו מעט עידוד אמנותי. גם העובדה שצעירים חיים תמיד בקבוצה, מפריעה להם לפתח אישיות אינדיווידואלית הנחוצה לאמן. הם אף פעם לא נמצאים לבד, אינם יכולים לפתח ולהגשים מחשבות עצמאיות וחלומות. בגיל צעיר הם אינם מחפשים עדיין. רק בשובם מן הצבא, אחרי שהם מקימים להם משפחות, הם מתפנים לחיפוש אחר דרכי ביטוי שלעיתים מסתיימות בהגשמה אמנותית.
״מה שחסר במיוחד בקיבוץ הוא חוגים ותעסוקה מעניינת למבוגרים״, מסכמת ג׳ין. ״אני מרגישה שתרומתי בשטח זה לעולם לא תספיק. האנשים כאן צמאים לעבוד וליצור בידיהם. עבודת קרמיקה, לדוגמה, משמשתם להם ריפוי בעיסוק. וגם לי״.
ג׳ין מאיר (אטלייה 97, ת״א)
כתבה בעיתון ״למרחב״, 1962
הקרמיקה של ג׳ין מאיר, חברת עין השופט, היא ״קלאסית״ בצורתה ובאמצעי העשייה. אופייה אינו מוגדר בכושר ההמצאה, אף לא בעיבוד החמרי, הממשיך בקו של הקרמיקאית הוותיקה חוה סמואל, אלא בשימוש המדוייק והחמור במערכת צבעונית ההולמת יפה את התכונות החמריות של הקרמיקה. על גבי גוף הכלי מוסיפה ג׳ין מאיר אלמנטים דקורטיביים מאופקים, המעניקים לו את ייחודו ו״אישיותו״. טוּב הטעם, תבונת הכפיים שלה, הנם תכונותיה הבולטות של הקרמיקאית. חוסר היומרה והצניעות של הכלי חייבים לשמש דוגמה לכל הנעשה בארץ בתחום הנע בין האמנות הטהורה לבין האמנות השימושית.